גז"ד למורשעת בגרימת מות בעלה

א.         תמצית הכרעת הדין

בהכרעת הדין זיכיתי את הנאשמת מעבירת ההריגה שיוחסה לה והרשעתי אותה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין. בתמצית ייאמר, כי הנאשמת והמנוח היו בני זוג במשך כ- 34 שנים וכי במהלך תקופה ארוכה זו ספגה הנאשמת התעללות קשה ומתמשכת, פיזית ונפשית, מצד המנוח. המנוח, שמזה שנים, היה חולה ונכה, המשיך להשפיל את הנאשמת וחרף זאת, סעדה אותו הנאשמת בחוליו, במסירות אין קץ. ביום המקרה, הטיח המנוח בנאשמת, במשך שעות, קללות ואמירות משפילות ואף הכה אותה בבקבוק וזרק לעברה מעמד לסיגריות שפגע בה. בתגובה אינסטנקטיבית לכך, נטלה הנאשמת אגרטל שעמד על המזנון שבסלון דירתם והטיחה אותו בראשו של המנוח. כתוצאה מכך, נגרם מותו של המנוח. בהקשר זה קבעתי בהכרעת הדין כי:

"נראה אם כן, כי אותה מכה שספגה הנאשמת ממעמד הסיגריות שזרק לעברה המנוח, כשברקע שנים של התעללות פיזית ונפשית ושעות סוערות של קללות, השפלות ואיומים, ניתקה באחת את עמידותה, קור רוחה וסבלנותה הממושכת במשך עשרות השנים וגרמה לה לאבד את עשתונותיה ולפעול בצורה מיידית, קצרה, אינסטינקטיבית וספונטאנית.

אני מאמין לנאשמת כי מעשיה דלעיל באותן שניות גורליות, נעשו ללא מחשבה, באופן אינסטינקטיבי, מתוך ההלם וההפתעה שחשה עת פגע מעמד הסיגריות בפניה, ומבלי שהיתה באמת מודעת לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית...".

יחד עם זאת קבעתי כי:

"... ברור, כי הנאשמת גרמה למותו של המנוח ברשלנותה. הכאתו של אדם, חולה מאד, בראשו, באמצעות כלי כבד דוגמת האגרטל שבענייננו, יוצרת, מן הסתם, אצל אדם מן היישוב, מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

...

קביעתי כי הנאשמת, בשל הנסיבות המיוחדות, לא היתה מודעת לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, אין בה כדי לחלצה מקביעה מתבקשת כי אדם מן היישוב היה מודע גם מודע לאפשרות גרימת מותו של המנוח".

בעטיה של קביעתי דלעיל הרשעתי, כאמור, את הנאשמת, בגרימת מותו של בעלה המנוח.

ב.         ראיות וטיעוני ב"כ הצדדים

מטעם הנאשמת הוגשה תעודה רפואית (נ/ע/1) המעידה על המחלות מהן סובלת הנאשמת. כמו כן, העידו מספר עדי אופי.

עו"ד גב' דינה עידן, ייצגה את הנאשמת ובעלה המנוח לפני למעלה מ-20 שנה, בגין חובותיהם הכבדים. בעקבות זאת, נוצרה ידידות בין בני הזוג דוקלסקי לעדה. היא סיפרה על מצוקות המשפחה ועל ניסיונות הסיוע שלה.

הגב' בלהה פסקר, הנה קרובת משפחה של המנוח ובינה לבין בני הזוג דוקלסקי שררו יחסי חברות. העדה היא חברה של הנאשמת גם היום. היא העידה על טיפולה המסור של הנאשמת במנוח. היא הגדירה את הטיפול כ"מוגזם", שכן בעת היותו של המנוח באשפוז שהתה הנאשמת לצידו 24 שעות ברציפות. היא הביעה את פליאתה על מעשיה של הנאשמת, שאינם מאפיינים את יחסה אל המנוח.

הגב' ריבה זמוויל, אחותה של הנאשמת סיפרה כיצד הסתכסכה עם המנוח לאחר שבאה בדברים עם המנוח, בטרם נישואיו עם הנאשמת, על רקע העובדה שהלה אנס את הנאשמת לפני נישואיהם. היא סיפרה על מצבים שבהם התנהג המנוח בתוקפנות כלפיה ועל כך שהנאשמת ניסתה לרצותו. המנוח ניסה כל הזמן להפריד בינה לבין אחותה והנאשמת. תוך כדי בכי, ביקשה שלא להפריד ביניהן שוב.

בנה הצעיר של הנאשמת, משה דוקלסקי, תאר את היסורים הנפשיים שעוברת המשפחה מאז האירוע. למרות עיסוקיהם, תומכים הוא ואחיו באמם ומעניקים לה עזרה. לדבריו, מיום האירוע אמם בוכה "באופן קבוע" ואינה ישנה. היא מרבה "לדבר" עם המנוח. מאז הכרעת הדין "הצבע חזר לפנים שלה". היא קיבלה אומץ לצאת מחוץ לביתה. הוא סיפר על הנאמנות של אמו לאביו המנוח ועל אבלה המתמשך לאחר מותו.

לסיום, הביע את תמיכתו המוחלטת שלו ושל אחיו באמו וסיפר על חלומו, לקחת סוף סוף את אמו, לחופשה.

ב"כ המאשימה, הביעה עמדתה כי עם כל הצער על מה שעבר על הנאשמת, אין להתעלם מכך שהנאשמת נטלה חייו של אדם. התובעת עמדה על חשיבות ערך קדושת החיים ועל כך שלא היה מי שידבר בשמו של המנוח. היא ציינה שהמנוח היה חולה מאד, מה שהשפיע, מן הסתם, על מצבו הנפשי. דווקא הנאשמת, שהמנוח כה בטח בה, היא שהביאה למותו ברשלנות חמורה. הנאשמת היתה מודעת למצבו הבריאותי הקשה של המנוח ולמרות זאת חבטה בו בכוונה והביאה ברשלנותה למותו.

אליבא דהתביעה, יש לגזור על הנאשמת עונש מאסר בפועל. היא ביקשה לערוך אנאלוגיה בין העונש הראוי במקרה זה לענישה שנגזרה במקרים של הריגה, לאחר התעללות בבנות זוג. שם, נגזרו על הנאשמות עונשי מאסר משמעותיים של כמה שנים לריצוי בפועל.